ביום הבינלאומי למניעת אובדנות, שהתקיים ב-10 בספטמבר 2024, זכיתי לשמוע את תמיר אשמן מציג בכנס של ארגון מש"ה (מילים שעושות הבדל). תמיר, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ומומחה למניעת אובדנות והחלמה מטראומה בקרב גברים, העביר הרצאה מרתקת , שבחנה את מוסכמות הטיפול הנפשי בגברים.
הרצאתו של אשמן התמקדה באתגרים עמם מתמודדים גברים הסובלים מטראומה, דיכאון ומחשבות אובדניות - אתגרים שלרוב אינם מובנים בצורה מספקת בציבור. חשוב לציין, כי עבודתו ן אינה תאורטית בלבד, אלא כוללת חוויות אישיות וטיפול במשברים במשך שנים רבות. אשמן עבד למעלה מעשרים שנה עם קבוצות שתפקידן לסייע לגברים להתמודד עם אתגרים שונים במיוחד כ הפרעות דחק פוסט טראומטית (PTSD), כעס ואובדנות.
הכאב הגברי החבוי
אשמן פתח את הרצאתו בתיאור ההבדל באופן בו גברים ונשים חווים דיכאון , ובהתייחסות לתוצאות ההרסניות באבחון שגוי של התמודדות נפשית בקרב גברים. "דיכאון בגברים לא מתבטא באותו האופן כמו אצל נשים," הסביר אשמן.
"זה לא דיכאון לפי הספר שבו מישהו נשאר במיטה כל היום ומבודד את עצמו. בדרך כלל, גברים סובלים מדיכאון בתפקוד גבוה. הם הולכים לעבודה, חוזרים הביתה וממשיכים את כל הפעולות היומיומיות שלהם, אבל מבפנים, הם מתפרקים".
בין המושגים החשובים שהודגשו בהרצאה היה "דיכאון חבוי" בגברים.
"כשאנחנו מתארים דיכאון גברי אנחנו צריכים לחשוב על זעם, עצבנות, על שעות נוספות בעבודה. זה דיכאון פעיל, שעושה דברים, שלא מאפשר למי שסובל ממנו לשבת בשקט. גברים בדרך כלל לא מדברים עליו כי הם פשוט לא יודעים איך," אשמן מסביר.
"כשגברים מגיעים לטיפול, הם יגידו דברים כמו 'אני לא מרגיש מוערך' או 'הילדים שלי רואים בי ארנק מהלך'. אלה סימפטומים של דיכאון, אבל הם זוכים להתעלמות מפני שהם לא נראים כמו דיכאון קלאסי'".
שתיקה הורגת
בדבריו של אשמן בלט במיוחד ה"סבל הלא מדובר" המאפיין התמודדות של גברים רבים. "אני לא חושש לשלומם של הגברים הבאים אליי ואומרים שהם אובדניים. אני חושש לשלומם של אלה שלא מדברים - הם אלה שבדרך כלל קמים ועושים מעשה" הוא מדגיש את העיקרון המרכזי בעבודה טיפולית: אם אנחנו לא מדברים את זה, אנחנו מתנהגים את זה.
אשמן שיתף בסיפורם של מספר גברים אשר התמודדו עם מצוקה נפשית עמוקה. אותם גברים ביטאו את הקושי שלהם במגוון התנהגויות בלתי-מזיקות, רק כדי למצוא את עצמם על שפת התהום.
"ראיתי גברים שמתנהגים כאילו הכל סבבה, אבל מבפנים, בקושי הצליחו להחזיק את עצמם. דקה אחת הם מתקנים את המזגן ובדקה שנייה הם עומדים על הגג, עם רגל על הקצה".
הגברים הללו, טוען אשמן, לעולם לא יגידו במפורש שהם אובדניים, אבל ההתנהגות שלהם תסגיר את האמת.
תפקיד הטראומה ומסכת הגבריות
מרבית עבודתו של אשמן עוסקת בניסיון לסייע לגברים להתעמת עם הטראומה הנמצאת במוקד הקושי הנפשי שלהם. במסגרת ההרצאה, שיתף מסיפורו האישי, כבן לאב שסבל מהפרעה פוסט טראומטית, כיצד עיצבו החוויות האלה את האופן בו הוא מבין פגיעות גברית. "גדלתי עם אבא פוסט-טראומטי. אני יודע מה זה לחיות עם מישהו שלא מסוגל להביע את הכאב שלו" הוא אומר, בהתייחסו לטראומה הבין-דורית שחוות משפחות רבות.
אשמן מתאר את הציפייה של החברה מגברים להדחיק את רגשותיהם. "בגיל שלוש, אנחנו מצפים מבנים לא לבכות. נכון, אנחנו לא תולים מגנט על המקרר שאומר 'בנים לא בוכים', אבל אנחנו צועקים עליהם אם הם פורצים בבכי. הילדים האלה הופכים לנערים שחושבים שפגיעות היא חולשה, והם לוקחים את האמונה הזאת גם לחיים הבוגרים שלהם."
שפה חדשה לגברים
בדבריו, אשמן מדגיש שוב ושוב את הצורך ליצור שפה חדשה לגברים, באמצעותה יוכלו להביע את רגשותיהם. גברים, הוא טוען, לא מחזיקים באוצר המילים הדרוש כדי להביע את כאבם, דבר המוביל להתנהגויות הרסניות כמו התקפי זעם או התמכרות. "אם גבר מספר שהוא שותה יותר או לא מצליח להיות בבית, זאת הדרך שלו לומר שהוא סובל. הוא פשוט לא יודע איך להגיד את זה," אשמן מסביר. "אנחנו אלה שצריכים לעזור לו למצוא את המילים המתאימות".
אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בהרצאה, היה כשאשמן שיתף בחוויות מקבוצת תמיכה לגברים לפני למעלה מעשרים שנה. הוא סיפר על הגבר הראשון בקבוצה שהודה בקיומן של מחשבות אובדניות: "זה היה כמו סכר נפרץ. פתאום שאר המשתתפים הבינו שהם לא לבד. הם כבר לא חייבים להסתתר".
להיחלץ ממעגל הכעס והאובדנות
לפי אשמן, לא אחת קורה שההתמודדות הגברית באה לידי ביטוי כזעם מתפרץ, וככזה, עלולה להתפרש בטעות כאגרסיביות או אלימות. אולם, לטענת אשמן, לרוב הכעס הזה מסתיר כאב עמוק. "כשגברים מתפרצים בכעס - זורקים דברים, צועקים - זה לא בגלל שהם כועסים. זה מפני שהם מרגישים לכודים, חסרי אונים. זה בגלל שאין להם שליטה על חייהם".
כיוון שכך, אשמן מבקש מהקהל לחשוב מחדש על האופן בו הוא מבין אובדנות גברית. נהיגה מסוכנת, לקיחת סיכונים וגם התמכרות, כולן צורות נפוצות יותר של התנהגות אובדנית, בוודאי ביחס לניסיונות התאבדות מתוכננים שבדרך כלל מזוהים עם נשים. "כשגברים מחליטים לסיים את חייהם, זה בדרך כלל קורה בצורה אימפולסיבית ואלימה. הם לא רוצים למות, אבל הם לא מצליחים לחשוב על שום דרך אחרת לבטא את הכאב שלהם," אשמן מסביר.
ממשיכים הלאה: קריאה לפעולה
לסיכום דבריו, אשמן קורא לשינוי הדרך בה אנחנו מתייחסים לבריאות הנפש הגברית. "אנחנו חייבים להפסיק לחכות שגברים יבקשו עזרה, כי מרביתם פשוט לא יעשו את זה. אנחנו צריכים ליצור מרחבים בהם הם ירגישו מוגנים מספיק כדי לבטא את הכאב שלהם, אפילו אם כרגע, עדיין אין להם מילים לעשות את זה."
לבסוף, אשמן מזכיר את חשיבות הקהילה והקשרים החברתיים: "גברים לא מחלימים בבידוד. הם צריכים נוכחות של גברים אחרים שיראו את הכאב שלהם ויתקפו אותו. זה מה שאנחנו עושים בקבוצות האלה. אנחנו יוצרים שפה חדשה, כזו שמרשה לגברים להביע את הפגיעות שלהם מבלי לחשוש שישפטו אותם."
עבורי, הרצאתו של אשמן הייתה תזכורת חשובה לכך שבריאות הנפש הגברית אינה מאבק פרטי, אלא סוגיה חברתית מהמעלה הראשונה - כזו הדורשת מאתנו לנקוט בפעולה קולקטיבית.
ביום הבינלאומי למניעת אובדנות, המסר שלו היה חד וברור: אנחנו מוכרחים להקשיב לשתיקתם של גברים, לפני שתהפוך לצורמת מכדי להתעלם ממנה.
ความคิดเห็น