ב-7 באוקטובר, ישראל חוותה זעזוע עמוק, בעיקר בקהילות הדרום. משפחות נקרעו, בתים נחרבו, וקהילות שלמות נותרו במצב של הלם, מתמודדות עם שאלות קשות על איך להמשיך הלאה. ההרס הפיזי הוא עצום, אך גם הפגיעה הרגשית והרוחנית כבדות לא פחות. לבנות ולהשתקם מחדש אחרי אובדן כזה דורש יותר מאשר לבנים ומלט בלבד; הוא מחייב בחינה מחודשת של זהות ומשמעות. כאן נכנס פרויקט "צומחת שוב" של "פנים" לתמונה, ומציע דרך לחוסן על ידי התמקדות בזהות יהודית-ישראלית ובשיקום קהילתי.
הצורך בנרטיב חדש
אחר אירוע טראומטי כמו ה-7 באוקטובר, אנשים מחפשים דרך חדשה להבין את עולמם. כמו אדם ששורד תאונת דרכים ומבטיח לעצמו "מעכשיו אסע בזהירות רבה יותר," כך תושבי הדרום זקוקים לנרטיב מחודש שמסביר להם מדוע הם שבים לבתיהם וממשיכים לגדל שם את משפחותיהם, למרות הפגיעות הרבה.
עבור רבים מהנפגעים, החזרה לדרום איננה רק שיבה פיזית לביתם; היא מפגישה אותם עם שאלות מהותיות – למה הם שם מלכתחילה? לפני ה-7 באוקטובר, רבים עברו לאזור מתוך מניעים פרקטיים כמו דיור בר-השגה, נופים מרהיבים ותחושת קהילה עמוקה. אולם לאחר מפגש עם אלימות קשה כל כך, הסיבות הללו עשויות להיראות בלתי מספקות.
"צומחת שוב" מסייע לקהילות הללו להתמודד עם השאלות הקשות האלה: מהי המשמעות של חזרה הביתה אחרי זעזוע עמוק? כיצד ממשיכים לגדל ילדים באזור הנתון לסיכון? ואיזו תפיסת עולם יכולה לתמוך בהחלטה להישאר ולבנות חיים דווקא במקום כזה?
ורד ליכטנשטיין, תושבת קיבוץ בדרום, מדגימה את השינוי העמוק שעוברים תושבי האזור. לפני ההתקפות, אהבתה לקיבוץ נבעה מהיופי הטבעי והקהילה החמה. אולם כעת, לאחר האובדן, היא מוצאת את עצמה תוהה אם הסיבות האלו עדיין מספיקות. "כדי לחזור, אנחנו צריכים להעמיק יותר," היא אומרת. הפרויקט "צומחת שוב" מסייע לאנשים כמו ורד להתמודד עם השאלות הקשות הללו באמצעות חיבור מחודש לזהות היהודית-ישראלית שלהם ולקשר לארץ ישראל, ובכך למצוא משמעות ותחושת עוגן גם בעתות משבר.
חיבור מחודש לזהות יהודית: מסורת כדרך לחוסן
הלב של "צומחת שוב" מתמקד בסיוע לקהילות להגדיר מחדש את האידיאולוגיה שלהן, אך המסורות ממשיכות לשמש מקור חשוב לחוסן ולעוצמה. איילה ויזנר, שמובילה את הפרויקט, מסבירה כיצד המסורת יכולה להעניק כלים להתמודדות ולהתחזקות. היא משתפת בסיפורה האישי על גילוי טקס התשליך – טקס סמלי שבו משליכים עוונות ואובדן, ממשית כמו אבנים למים – כשהיא עברה מהקיבוץ החילוני לירושלים. עבורה, הטקס הפך לאמצעי משמעותי לשחרור ולפרידה מהקשיים והכאב של השנה החולפת, והעניק לה כלי רוחני להתמודדות והתחדשות.
קהילות כמו קיבוץ נתיב העשרה חוו לאחרונה את טקס התשליך כאמצעי לריפוי מההרס שחוו. "רבים כלל לא הכירו את טקס התשליך," מספרת איילה, "אבל לקחנו אותם לשיט בשקיעה, והם השתמשו בטקס כהזדמנות להתמודד עם הטראומה." באמצעות חידוש ועיצוב מחודש של מסורות כאלו, "צומחת שוב" מסייעת לקהילות לא רק לכבד את המורשת היהודית שלהן, אלא גם למצוא בהן דרך קדימה, לתקווה ולעוצמה.
אבל זהו רק חלק אחד מהעבודה הרחבה יותר של עיצוב הזהות. המסורת משמשת כגשר בין העבר לעתיד, אך בלב מאמצי הפרויקט נמצאות השאלות הרחבות של אידיאולוגיה ומשמעות – השאלות של למה הם בוחרים להישאר בארץ הזו.
שינוי אידיאולוגיות וחיבור לאדמה
זהות ציונית והקשר לארץ ישראל שזורים עמוק בבסיסן של הקהילות הללו. עבור רבים, הקשר עם האדמה היה תמיד הרבה מעבר לגיאוגרפיה – מדובר בהיסטוריה, תרבות ותחושת שייכות למשהו גדול מהם. אך לאחר ההתקפות, אפילו הקשר האידיאולוגי הזה עומד במבחן.
הרבנית שירה לוין, מנהיגה נוספת בפרויקט, מדברת על איך חלק מהקהילות מתקשות להתמודד עם הפחד שהקיבוצים שלהם יהפכו לאנדרטאות קבועות לחיים שנלקחו. "העבודה שלנו לא עוסקת רק בטקסי מעגל החיים או הדרכה רבנית", היא מסבירה. "זה גם לעזור לאנשים להתחבר מחדש למרחב הפיזי שלהם ולמצוא דרך להמשיך קדימה תוך כבוד לעבר". זהו איזון עדין – לשמור על זכרם של הנופלים וגם ליצור מרחב לצמיחה חדשה ותקווה לעתיד.
עבור משפחות ששואלות את עצמן כעת האם להישאר, ההרהור האידיאולוגי הוא המפתח. למה להמשיך לחיות במקום כל כך מסוכן? מה המשמעות של זהות ציונית מול טרגדיה? ואיך ניתן לבנות מחדש חיים שירגישו בטוחים ומשמעותיים?
תהליך קולקטיבי: החלטה משותפת לגבי איך להמשיך
"צומחת שוב" כבר פעלה עם 52 קהילות, רבות מהן נעקרו או הושפעו ישירות מאירועי ה-7 באוקטובר. התהליך הוא עמוק וקהילתי, ומפגיש אנשים לשאול את השאלות הקשות הללו ולהחליט יחד איך להמשיך הלאה. כל קהילה ניגשת לשיח הזה בדרכה הייחודית – אם באמצעות חשיבה מחודשת על מסורות, עיצוב טקסים חדשים, או מפגשים פשוטים לשיחות פתוחות על פחדים ותקוות.
הרבנית לוין מדגישה את חשיבותם של מפגשים אלו, במיוחד בזמני משבר. היא משתפת בחוויה האישית שלה ביום כיפור השנה, כאשר אמה סירבה לצאת מהבית ולהצטרף לתפילות מתוך פחד. "זה היה שובר לב," היא אומרת. "כי כל כך חשוב לאנשים להתאסף יחד ברגעים כאלה – לתמוך זה בזה רגשית ורוחנית." המפגשים הללו הופכים לחיוניים לא רק מסיבות דתיות, אלא גם מתוך צורך אנושי עמוק לחוש חיבור והבנה.
יצירת מרחבים לחשיבה ושייכות
עבור קהילות רבות, במיוחד חילוניות יותר, עצם ההתכנסות לחגים או לשיחות קהילתיות היא חוויה חדשה. "צומחת שוב" סייעה לגשר על הפער הזה בכך שהראתה עד כמה רגעים של השתקפות משותפת יכולים להיות משמעותיים. מדובר לא רק על קיום דתי – אלא על מענה לשאלות קיומיות: מי אנחנו כקהילה? למה אנחנו כאן? ואיך נבנה יחד עתיד חדש?
התהליך הזה מהפכני עבור קהילות שלא עסקו בעבר בהרהורים מסוג זה. זו הזדמנות לחזק את תחושת השייכות הקולקטיבית ולבנות מחדש את הקשר לאדמה, למסורת ולאנשים.
סיכום
העבודה של פרויקט "צומחת שוב" מדגישה אמת אחת בלתי ניתנת לערעור – לאחר טראומה, נרטיבים חדשים הם הכרחיים. אנשים זקוקים למסגרת שמאפשרת להם לא רק לשרוד, אלא גם לצמוח מתוך הטרגדיה. בין אם דרך מסורת, אידיאולוגיה או קבלת החלטות קהילתית, הפרויקט הזה מעניק לקהילות את הכלים להמשיך הלאה.
העבודה עם 52 קהילות עד כה היא עדות לעוצמתה של זהות בתהליך ההחלמה. בעזרת תמיכה מתמשכת ממשרד התפוצות, עוד קהילות יזכו להזדמנות לכתוב מחדש את סיפורן, תוך חיבור עמוק לזהות היהודית-ישראלית ולארץ ישראל.
מול האובדן, נותרת עדיין האפשרות לצמיחה. באמצעות אידיאולוגיות משותפות, מסורות וקשרים קהילתיים, הקהילות הללו מוצאות דרכים לפרוח שוב.
Commentaires