למצוא אור בחושך: מחשבות על מניעת אובדנות במקום של צללים

ב-10 בספטמבר, ביום הבינלאומי למניעת אובדנות, מצאתי את עצמי באירוע בתל אביב שהיה טעון רגשית ובעל משמעות עמוקה. הערב היה מושלם – שמשי, חמים ומלא חיים, עם אנשים שטיילו לאורך החוף. התחושה הייתה כמעט סוריאליסטית – להיות מוקפת בצחוק ושמחה של מטיילים בזמן שאנחנו מתכנסים לדבר על נושאים כבדים ביותר: אובדנות, טראומה ובריאות הנפש.

האירוע התקיים במבנה שבעבר היה מועדון חשפנות בשם "פוסיקט". למקום יש היסטוריה אפלה – מקום שבו נשים היו כלואות, מנוצלות ומעונות. ב-2019, לאחר מאבק משפטי ממושך, המועדון נסגר, ובמקומו נפתח מרכז ללימוד יהדות ופעילות חברתית. המבנה, שהיה סמל לכאב ולכלא עבור נשים רבות, הפך כעת למקום של העצמה ותקווה.לא יכולתי להתעלם מהסמליות. להתאסף כאן, באותו ערב, במקום שהיה מלא בכאב, ולהפוך אותו לחלל של תקווה וריפוי – זה הרגיש כמו תיקון אמיתי.

הנצחת זכרה של גילה דרך עשייה

הרב שלום המר, מייסד-שותף של "דרכה של גילה", הוביל את האירוע בכנות נוגעת ללב. הארגון נקרא על שמה של בתו, גילה, שהתאבדה בגיל 18 בלבד. לשבת שם, מוקפת באמה, בדודיה ובאחדים מאחיה, הייתה תחושה מוחשית של אובדן – אך גם תחושת שליחות עזה.

הרב המר דיבר על חייה של גילה, על הפוטנציאל שהיה בה ועל הטראומה שעברה. הוא חלק את סיפורה בזמן הווה – כאילו היא עדיין איתנו. הוא תיאר איך הייתה נערה חכמה ואוהבת שחלמה להיות פסיכולוגית כדי לעזור לאנשים שמתמודדים עם דיכאון. אבל החלום הזה התרסק בעקבות פגיעה מינית, ומשקל הכאב הפך לכבד מדי. הרב המר הזכיר שגילה לא לבד – 80% מהאנשים שמתמודדים עם PTSD עברו פגיעה מינית כלשהי.

המילים שלו היו קורעות לב אבל הכרחיות. הוא דיבר על השתיקה שהקיפה את גילה בשבועות האחרונים לחייה – שתיקה שיכולה הייתה להישבר במילים הנכונות, אם רק מישהו היה שואל את השאלות הקשות. "לדבר על אובדנות לא שותל רעיונות במוח של מישהו," הוא אמר, מפריך מיתוס נפוץ. "זה עוזר להם להרגיש נראים – ולהרגיש נראים יכול להציל חיים."

ח"כ מיכל וולדיגר: קריאה לאחריות קולקטיבית

חברת הכנסת מיכל וולדיגר כיבדה אותנו בנוכחותה והביעה תודה עמוקה לרב המר, לשני אולשקר ולצוות "דרכה של גילה" על עבודתם הקריטית. בדבריה היא הדגישה את התפקיד של כל אחת ואחד מאיתנו במניעת אובדנות, ואמרה כי בקהילה שלנו אין להסתמך רק על אנשי מקצוע – עלינו לשים לב לאנשים סביבנו,

להציע חיוך, מילה טובה ותזכורת לכך שאף אחד אינו בלתי נראה. המסר שלה היה חד וברור: לא מדובר רק בעזרה חומרית, אלא גם בחיבור רגשי.

בזמן שהיא דיברה, לא יכולתי שלא לחשוב על הניגוד בין העולם התוסס מחוץ לאולם לבין הסבל השקט שנסתר מהעין. התזכורת שלה להיות נוכחים ולהבין שהאנושיות שלנו היא שמחברת בינינו – הייתה תשובה מדויקת לבדידות שרבים חווים.

העדות האמיצה של אמילי

אחד הרגעים המרגשים של הערב היה כשאמילי (שם בדוי), צעירה שחבשה מסכה כדי להגן על זהותה, עלתה לדבר. הקול שלה רעד בהתחלה, אבל הכוח שלה היה בלתי ניתן לערעור.

הסיפור של אמילי היה קשה מנשוא – היא עברה פגיעה מינית כשהייתה בת חמש, ומאז חשה לכודה וללא מוצא. היא נאבקה בחוסר בית, בבדידות ובניצול. בלי מקום לקרוא לו בית ובלי משפחה שתתמוך בה, היא מצאה את עצמה ברחוב, מחפשת דרך לשרוד. בנקודת השפל שלה, בלי קורת גג ובלי תמיכה, היא נפלה לעולם הזנות, מתוך מחשבה שאין לה ברירה אחרת.

ארגון ללא מטרות רווח, עם מתנדבים מסורים, עזר לה לצאת משם והיא התחילה לבנות מחדש את חייה. לעמוד שם מולה, לשמוע את הסיפור שלה, היה כמו תזכורת חיה שגם כשמרגישים שאין מוצא, תמיכה וחמלה יכולים לשנות הכול.

אמילי עמדה מולנו כמי שניצחה – לא כקורבן. לא הפסקתי לחשוב על האומץ שלה – לא רק לשרוד, אלא גם לשתף את הסיפור שלה בגלוי, ולהזכיר לכולנו שגם ברגעים החשוכים ביותר, אפשר למצוא תקווה.

שני אולשקר: החשיבות של דיאלוג

שני אולשקר דיברה בצורה פרקטית ומלאת תקווה. היא הדגישה את החשיבות הקריטית של תקשורת, של זיהוי סימנים ושל האומץ לשאול את השאלות הקשות. שני פירטה את הסימנים שמלווים מחשבות אובדניות – התכנסות פנימה, שינויים דרמטיים בהתנהגות וביטויי חוסר תקווה – והזכירה לנו שמניעה מתחילה במודעות.

היא הדגישה שגם אם אנחנו לא בטוחות מה לומר או לעשות, פשוט להיות נוכחים ולהציע תמיכה יכולים לשנות הכול. דבריה היו קריאה לפעולה: לסמוך על האינטואיציה שלנו, לפנות ולהיות שם עבור אחרים, גם כשהסיטואציה לא נוחה. זה היה מסר שכולנו היינו צריכות לשמוע – שלכל אחד מאיתנו יש את הכוח לעזור למי שזקוק לכך.

ערב של אור ותקווה

כשהערב הסתיים, הרגשתי תחושת חיבור עמוקה – לסיפורים שנשמעו, לאנשים שהקיפו אותי ולמשימה הגדולה של מניעת אובדנות. האירוע הזה לא היה רק על זיכרון של אלה שאיבדנו; הוא היה על לקיחת הלקחים מהסיפורים שלהם ויישומם במציאות העכשווית.

במקום שהיה מלא בחושך, התאספנו להביא אור. המילים של הרב המר על הדואליות של חושך ואור ליוו אותי הרבה אחרי שעזבתי את האולם: "גם במקום של חושך כזה, אפשר למצוא אור." באותו ערב, הרגשתי שכולנו פועלות יחד להפוך את האור הזה למשהו בהיר ומתמשך.

בעזרת העבודה של "דרכה של גילה" והאומץ של אנשים כמו אמילי, הדרך לריפוי ממשיכה להתפתח ולצמוח. בצמיחה הזו אני מוצאת תקווה – לא רק עבור עצמי, אלא גם עבור כל מי שמתמודד בשקט עם הכאב שלו. אף אחת ואף אחד לא צריכים לשאת את הכאב שלהם לבד.