שמונה-עשרה שנים. זה הזמן שעבר מאז שפלורה הלכה לעולמה. ובכל זאת, בכל אוקטובר, האבל מרגיש טרי, כמו צלקת ישנה שכואבת עם שינוי מזג האוויר. אני יודעת שאבל אמור לדעוך עם הזמן, אבל האבל שלי לא התנהל בצורה הזו. הוא התבגר יחד איתי, נשזר בחיי, שינה צורה אבל מעולם לא נעלם. במונחים מקצועיים, זה נקרא אבל מורכב—הסוג שנשאר הרבה מעבר למה שהחברה מצפה.
היום שבו הכל השתנה
זה התחיל בתחושת בטן מוזרה. פלורה תמיד התקשרה אליי ביום ההולדת שלי, אבל באותה שנה, הטלפון לא צלצל. התקשרתי אליה כל יום באותו שבוע, והדאגה שלי גברה ככל שהימים עברו. אנשים התחילו לשאול איך אני מרגישה בצורה שהרגישה לי מוזרה, שואלים אם אני בסדר, נמנעים מלהביט לי בעיניים. אף אחד לא רצה להיות זה שיספר לי מה קרה—עד שאדם אמיץ אחד אמר לי שאני צריכה לשבת. פלורה איננה. פלורה ואביה נהרגו בתאונת דרכים טראגית ליד ביתם ביוסטון, טקסס. אמה ואחיה, שהיו גם הם ברכב, שרדו והחלו מסע ארוך של שיקום גופני ורגשי. הם כבר נקברו, ואני אפילו לא ידעתי.
שאר היום ההוא מטושטש בזיכרון שלי. אני זוכרת ששמעתי מישהי צועקת, ואז הבנתי שהצעקות הגיעו ממני. הטחתי את ראשי בקיר, נואשת להתעורר מסיוט שנראה כמו חלום בלהות. אבל זה לא היה חלום. לקחתי כל כדור הרגעה שמצאתי, בתקווה לישון, לברוח, לשכוח. מותה של פלורה לא רק לקח את חייה—הוא ריסק את שלי.
מי הייתה פלורה גולדינג?
פלורה גולדינג נולדה בקייב, אוקראינה, ב-28 באוקטובר 1980. בילדותה עברה עם משפחתה ליוסטון, טקסס, שם הם הסתגלו במהירות לסביבה החדשה. פלורה הייתה חכמה ומצליחה, אבל מה שהגדיר אותה באמת היה החום שלה, השמחה והאנרגיה הבלתי נגמרת שלה. היא הייתה מהאנשים שכולם נמשכים אליהם—חברתית, הרפתקנית ותמיד מלאת חיים.
פגשתי את פלורה בשנת 1998 במהלך שנת לימוד בישראל. האהבה שלה לישראל והסקרנות הבלתי נגמרת שלה הפכו אותה לשותפה המושלמת לטיולים. בילינו את השנה ההיא בחקר כל פינה בארץ, ולאחר מכן יצאנו יחד למסע של חודש באירופה—שם הרוח ההרפתקנית שלה באה לידי ביטוי לא רק במקומות שביקרנו בהם, אלא גם בדרך שבה חיה את חייה.
שתינו עברנו לניו יורק ושכרנו דירת מרתף קטנה בברוקלין שהפכה למרכז תוסס לחברים שלנו ולכל מי שעבר בסביבה. לפלורה הייתה דרך מיוחדת לדעת בדיוק איך אני מרגישה מבלי שאגיד מילה. בין אם הייתי שמחה, עצובה או כועסת, פלורה תמיד הבינה—ואני הרגשתי אותו דבר כלפיה.
למרות שחייה נקטעו בטרם עת, המורשת של פלורה ממשיכה. היא השאירה חותם של אהבה, חוסן ושמחה בלבם של כל מי שהכיר אותה.
מהו אבל מורכב?
אבל מורכב—המכונה גם "הפרעת אבל ממושכת" (PGD) לפי המדריכים ICD-11 ו-DSM-5-TR—הוא צורה מתמשכת ומגבילה של אבל שממשיך זמן רב לאחר שלב האבל האקוטי. המצב משפיע על כ-7-10% מהאנשים שאיבדו אדם אהוב, במיוחד כאשר האובדן פתאומי או טראומתי (Bryant, 2012).
התסמינים כוללים עצב עמוק, תחושת ריקנות וחוסר יכולת להפסיק לחשוב על הנפטר או להתעסק בזיכרון שלו. אנשים שחווים את זה לרוב מרגישים חסרי אנרגיה, ריקים מבחינה רגשית, ומתקשים למצוא הנאה בדברים שבעבר הסבו להם משמעות ושמחה. יש שמתארים תחושה כאילו החיים “איבדו את הטעם,” וקשה להם לדמיין עתיד בלי האדם שאיבדו. תסמינים פיזיים כמו עייפות והפרעות שינה הם גם נפוצים.
בניגוד לדיכאון, שבו חוסר התקווה הוא מרכזי, האבל המורכב מתמקד בחוסר הנוכחות של הנפטר, מה שמקשה להסתגל לחיים בלעדיו.
אבל נסתר: האם יש לי זכות להתאבל?
החלק הקשה ביותר באבל על פלורה היה הבידוד. האבל שלי הרגיש בלתי נראה לאחרים—"מי אני שאתאבל בצורה כלכך קשה?" אנשים מסוימים חשבו שהעצב שלי היה מוגזם, אחרים אמרו שהוא נמשך יותר מדי זמן. אחרים אף שאלו אם פלורה ואני היינו מעורבים רומנטית, כאילו רק אבל של אוהבים יכול להצדיק את עומק הצער שלי. לא היינו משפחה, ולא היינו זוג—אז מי אני שאבלה כל כך? אבל פלורה הייתה חברה שנוכחותה עיצבה את חיי בדרכים שקשה להסביר.
אבל מוסתר הוא כזה שהחברה לא תמיד מכירה בו. מערכות יחסים שאינן משפחתיות יכולות להשאיר את המתאבל בתחושת בידוד, לא בטוח אם יש לו "זכות" לאבל. מחקרים מראים שחוויה זו אינה נדירה; נורמות חברתיות לעיתים מכתיבות למי "מותר" להתאבל ולכמה זמן, ומשאירות רבים לשאת באבל לבד (Neimeyer et al., 2014).
כשהאבל גורם אי-נוחות לאחרים
אחת החוויות הקשות באבל מורכב היא עד כמה הוא יכול לגרום אי נוחות לאחרים. חברים ניסו לנחם אותי, אבל היה ברור שהם מרגישים אי נוחות בגלל הרגשות שלי. למדתי בדרך הקשה שהחברה מצפה שהאבל יעבור לפי לוח זמנים מסוים—כמה חודשים, אולי שנה, ואז צריך להמשיך הלאה.
אך אבל, במיוחד אבל מורכב, לא עובד ככה. זה לא משהו שצריך "לפתור" או "להתגבר עליו". כפי שכותבת מייגן דיווין בספרה "זה בסדר לא להיות בסדר": "האבל הוא לא בעיה שצריך לפתור; זו חוויה שצריך לשאת."
הבדידות שהרגשתי אחרי מותה של פלורה הייתה אחד החלקים הכואבים ביותר בחוויה שלי. אף אחד לא צריך להרגיש כך—בודד עם הכאב שלו, תוהה אם הצער שלו הוא “יותר מדי” או נמשך זמן רב מדי.
תמיכת הקהילה היא קריטית, במיוחד עבור אנשים החווים אבל מורכב. העלאת המודעות לדרכים השונות שבהן אנשים חווים אבל היא קריטית. באמצעות מחקר ופרקטיקה, אנחנו יודעים שתמיכה קהילתית היא מרכיב מרכזי בתהליך הריפוי מאבל מורכב. הטיפול הופך ליעיל יותר כשהוא משולב ברשתות תמיכה שמאשרות ומנרמלות את חוויית האבל.
זו אחת הסיבות לכך שאני מרגיש כל כך נלהבת מהעבודה שאחנו עושים ב-קולקטיה עיקר בלנרמל את בריאות הנפש. המשימה שלנו היא לוודא שאף אחד לא ירגיש את הבדידות שחשתי לאחר מותה של פלורה.
למצוא צמיחה בתוך האבל
אובדנה של פלורה שינה את חיי לחלוטין. זה לקח זמן, עזרה ממטפל נפלא, והרבה עבודה פנימית, אבל בסופו של דבר מצאתי דרך להתקדם. כשהבנתי עד כמה החיים קצרים, החלטתי לעשות שינויים גדולים. פניתי ללימודי MBA וצללתי לעולם הבריאות. מותה של פלורה הזין את התשוקה שלי לבריאות ובסופו של דבר, לבריאות הציבור ולבריאות הנפש. האנרגיה הזו—שנולדה מתוך אבל—הניעה אותי בכל אתגר שעמד בדרכי.
למרות שהאבל שלי עדיין מרגיש גולמי לפעמים, הוא כבר לא משתלט עליי כמו פעם. צמיחה לא מוחקת את האבל—היא פשוט עושה מקום לדברים אחרים, כמו שמחה, אהבה וחוסן. הלב שלי גדל סביב הצער שלי, התרחב כדי להכיל גם את העצב על היעדרה של פלורה וגם את השמחה שמצאתי בחלקים אחרים בחיים. זה מה שמתואר לעיתים כמודל ה"דואלי" של האבל—מציאת דרכים לחיות עם האובדן וגם להתחבר מחדש לחיים.
זה בסדר לא להיות בסדר
האבל שאני נושאת עדיין איתי, שקט אך מתמיד. הוא עיצב את מי שאני ואת האופן שבו אני חיה את חיי. אני נושאת אותה איתי, בבחירות שלי, בתשוקות שלי, ובעבודה שאני עושה. למדתי שזה בסדר לא להיות בסדר—שאבל הוא לא בעיה שצריך לפתור, אלא חוויה שצריך לכבד. האבל דורש חמלה—לא רק מאחרים, אלא גם מעצמנו.
הפוסט הזה הוא לא רק עבור פלורה—הוא עבור כל מי שנושא אבל מוסתר, כל מי שמרגיש לבד באבל שלו. אתם לא לבד.
Comments