במלאת שנה ל-7 באוקטובר, אני מהרהרת בכאב שאנחנו נושאים. איבדנו יותר מדי אהובים, ורבים אחרים שרדו אך איבדו חלק מעצמם בתהליך. הכאב עמוק, והעצב מכביד על לבנו. בכל יום אנו זוכרים את אלה שעדיין נעדרים או כלואים במנהרות בעזה. כל יום הוא תזכורת למחירים ששילמנו, וליגון הכבד שממשיך להדהד בתוכנו.
יום שנה הוא נקודת ציון בזמן—הזדמנות לעצור, להרהר ולהכיר במה שהיה. אנחנו מציינים ימי נישואין, הצלחות בעבודה, ואירועים שמחים אחרים. אבל לא כל יום שנה הוא סיבה לחגיגה,—ישנם גם ימי זיכרון לאסונות ולטרגדיות. המשמעות טמונה במעשה הזיכרון.
במילה ׳שנה׳ בעברית טמונות שתי משמעויות: ׳לחזור׳ (כמו במספר שני) ו׳לשנות׳ (מלשון שינוי). הדואליות הזו היא מהותית: מצד אחד, יש את החזרה המרגיעה לדפוסים מוכרים, כמו מעגלי עונות השנה או קצב החיים הטבעי.
מצד שני, ניתנת לנו האפשרות להשתנות, להתחדש ולהתחיל מחדש. כמה שזה נשמע שחוק, אור תמיד בוקע מהחושך. המעגליות הזו מעניקה לנו את הכוח להתחדש.
במלאת שנה ל-7 באוקטובר, אני מוצאת את עצמי מהרהרת במה שחזר על עצמו ובמה שהשתנה.
מה חזר על עצמו?
ניסו להרוג אותנו, אבל שרדנו. כך היה במשך דורות. אנחנו עם שמתמיד לקום מן האפר: לאחר חורבן ירושלים על ידי הבבלים ב-586 לפנה"ס ועל ידי הרומאים ב-70 לספירה; לאחר פרעות שהכחידו קהילות שלמות במסעי הצלב ובגזירות ת"ח ות"ט; ולאחר השואה בה נרצחו שישה מיליון מבני עמנו. בכל פעם, מצאנו את הכוח להיבנות מחדש, לתבוע מחדש את חיינו ולהמשיך—כמו שתמיד עשינו.
הדבר השני הוא שהסולידריות בינינו נשארה חזקה ואיתנה. הקשר העמוק בין יהודים בישראל ובתפוצות היה ונשאר מקור הכוח שלנו. מול עלייה באנטישמיות ואתגרים עולמיים, לעיתים נדמה שאנחנו עומדים לבד. אבל ברגעים הקשים, גילינו שאנחנו מספיק חזקים כי אנחנו עומדים יחד. במהלך השנה הזו, ראינו נדיבות ותמיכה אדירה מקהילות יהודיות ומחברים ברחבי העולם—בין אם בתרומות, במכתבי תמיכה ובביקורים פיזיים. הנתינה הזו גרמה לנו להרגיש פחות לבד.
והשלישי, גילינו שאנחנו לא לבד בעולם. בעולם שעלול להרגיש עוין, מצאנו בעלי ברית. ערבים ישראלים כמו יוסף חדאד ומוחמד זועבי משתמשים בקולם כדי לחשוף את האמת ולתמוך בישראל, לעיתים תוך סיכון עצמי. עיתונאים כמו דאגלס מאריי וארין מולאן בוחרים לדבר בגלוי, למרות הלחצים לשתוק. פוליטיקאים כמו אסיטה קנקו מהפרלמנט האירופי וריצ'י טורס מהקונגרס האמריקאי מביעים תמיכה בלתי מתפשרת בנו. גם ידוענים כמו ד"ר פיל וניית'ן בזוליק משתמשים בפלטפורמות שלהם כדי להגן על ישראל ולהפיץ מסרים של אמת וצדק. האומץ שלהם נותן לנו תקווה באנושות.
ומה השתנה?
אנחנו מתמודדים עם אובדן תחושת הביטחון שלנו. הנוחות שלקחנו כמובנה מאליה התנפצה. כעת, אנחנו צריכים להגדיר מחדש, מה זה אומר להרגיש בטוחים—פיזית ורגשית. ההגדרה החדשה הזו מביאה לחשבון נפש עמוק בקהילות יהודיות בכל העולם. רבים שואלים: "מה המשמעות של להיות ישראלי, יהודי, ציוני היום? מה התפקיד שלי?" השאלות הללו מעצבות מחדש את הזהות שלנו, בזמן שאנחנו מנסים למצוא תחושת יציבות חדשה בעולם מלא בחוסר ודאות.
הדבר השני הוא שההבנה שלנו לגבי טראומה העמיקה. היום אנו מבינים כיצד טראומה קולקטיבית משפיעה לא רק על יחידים, אלא על המרקם החברתי כולו. היא נוגעת לבריאות הלאומית שלנו, לפרודוקטיביות, ואפילו לביטחון שלנו. ההבנה הזו חשובה כשאנו מחפשים דרכים להחלים ולחזק את עמידותנו כעם.
והדבר השלישי הוא שלמדנו להעריך מחדש את המדינה שלנו ואת החיילים שלנו—במהלך השנה האחרונה, ראינו את אומץ ליבם של החיילים שעזבו הכל כדי להגן עלינו. הם ניסו להרוג אותנו, אבל אנחנו שרדנו—ונמשיך להילחם. צה"ל הפך למקור לגאווה ולעוצמה עבורנו.
ומה הדבר הכי חשוב שנשאר קבוע?
החוסן שלנו והיכולת שלנו למצוא אור גם ברגעים האפלים ביותר.למרות הכאב והטראומה הלאומית, סעודות שבת עדיין מלאות בצחוק. החגיגות—חתונות, בר ובת מצוות—ממשיכות, ואנשים רוקדים בשמחה. זו לא התעלמות מהאבל—זו היכולת לא לתת לו להגדיר אותנו.
ועדיין, גם כשאנחנו חוגגים את החיים, אנחנו מודעים לכך שחיילים רבים עדיין נמצאים בחזית, ובני הערובה שלנו עדיין כלואים במנהרות עזה. הם חסרים, אבל האומץ שלהם מזין את הנחישות שלנו להמשיך לחיות, גם כשהלב כואב.
למצוא שמחה לצד העצב זו פעולה של התנגדות. זו הדרך שלנו לומר, "אנחנו עדיין כאן." זו לא רק הישרדות עבורנו—זו חובה כלפי הקהילה שלנו. לחפש שמחה לצד הכאב זו הדרך שלנו לכבד את אלו שאיבדנו ולהמשיך את מורשת ההישרדות שלנו.הדרך שלנו לכבד את אלו שאיבדנו ולהמשיך את מורשת ההישרדות.
Comments