הנושא של יום בריאות הנפש העולמי השנה הוא "הגיע הזמן לתת עדיפות לבריאות הנפש במקום העבודה." מרגיש כאילו רק אתמול דיברנו על החשיבות של בריאות הנפש בעבודה בעקבות מגפת הקורונה. דיברנו על בדידות, שחיקה, ועל כך ששיחות בזום לא באמת מחליפות את הקשר האנושי. התחלנו להבין עד כמה בריאות הנפש היא מרכיב קריטי לאיזון בין עבודה לחיים האישיים.
אבל השנה, אנחנו מדברים שוב על בריאות הנפש בעבודה, וההקשר שונה לחלוטין. המלחמה בישראל נגעה בכולנו. זה כבר לא רק תחושת נתק מהקולגות—זה התמודדות עם טראומות של מלחמה, חוסר ודאות יומיומי, משפחות שהתפרקו ואובדן של יקירים.
ה-7 באוקטובר שינה הכל.
כמעט שנה עברה מאז אותו יום נורא, ורבים מאיתנו עדיין מתקשים לעכל את המציאות החדשה. חלק מהחיילים והמילואימניקים עדיין לא חזרו מהחזית, ומי שחזר, הוא לא אותו אדם. הם נושאים איתם את מה שראו וחוו. הורים מנסים להמשיך לתפקד: לנהל בית, לטפל בילדים ולעבוד, בעוד בן או בת הזוג במילואים.
גם אלה שהמלחמה נראית להם רחוקה יותר, כבר לא מרגישים שהמציאות "נורמלית". אזעקות יכולות להישמע בכל רגע ולהפר את השגרה. הילדים שלנו מתעוררים בלילות מבועתים, סובלים מסיוטים ולא מצליחים לבטא במילים את מה שהם מרגישים.
ובתוך כל זה, העבודה ממשיכה. אבל איך? איך אפשר לצפות מאיתנו לתפקד כמו בעבר כשהמחשבות שלנו והלב שלנו במקום אחר? זו שאלה שכל מעסיק חייב לשאול את עצמו.
בצוות הקטן שלי, אחד מהאנשים בצוות נמצא במילואים, אחרת גרה בקיבוץ שבו אין מקלט במעון הילדים, וכשיש אזעקות—אין בית ספר. חברת צוות אחרת גרה בצפון, שם האזעקות הן חלק מהשגרה היום-יומית. זו המציאות של הרבה מאוד אנשים היום.
מעסיקים חייבים להגיב בהבנה עמוקה ובגמישות אמיתית, גם אם איזון בין המציאות המורכבת לבין לחצי הדדליינים וההתחייבויות רחוקים מלהיות פשוטים.
צעדים מעשיים לתמיכה בבריאות הנפש של העובדים
הגיע הזמן שמקומות העבודה יתנו עדיפות אמיתית לבריאות הנפש—לא רק כהצהרה ריקה, אלא כצורך חיוני. אם לא נתמוך בעובדים עכשיו, זה לא יפגע רק בהם, אלא גם בעסקים ובפריון של המשק כולו. איך עושים זאת?
הנה כמה צעדים פשוטים ומעשיים:
ליצור מרחב לשיחות פתוחות
אי אפשר להתעלם מהשפעת המלחמה על העובדים. מעסיקים חייבים ליצור הזדמנויות לשיחות פתוחות על איך המצב משפיע עליהם. לא מספיק לשאול "מה שלומך?" כלאחר יד (אם כי זו בהחלט התחלה טובה!). יש להקדיש זמן מיוחד לשיחות מונחות על ידי אנשי מקצוע, כך שהעובדים ירגישו בטוחים לשתף את מה שהם חווים באמת.
כל אחד מתמודד עם פחדים שונים: אולי זה חשש על בן משפחה שנמצא בשירות פעיל, אולי זה ניסיון להרגיע ילדים מבועתים בזמן אזעקה. השיחות האלו חיוניות, כי הן שוברות את השתיקה שמחמירה את הקשיים הנפשיים. כשאנחנו מדברים על הקשיים שלנו, אנחנו לא רק מקלים על עצמנו, אלא גם יוצרים תחושת סולידריות במקום העבודה.
אבל הנה הקאץ': זה עובד רק אם קיימת תחושת ביטחון פסיכולוגי בארגון. מה זה אומר? העובדים צריכים להרגיש בטוחים שהם לא יישפטו או ייפגעו אם יבחרו לדבר בפתיחות. כל אחד צריך להרגיש בנוח להיות כנה לגבי מה שהוא חווה, בלי לחשוש שזה יפגע בו בעתיד. כשעובדים יודעים שהדברים שהם משתפים לא ישמשו נגדם, השיחות הללו יכולות באמת לעשות שינוי — הן שוברת את השתיקה, יוצרות חיבור אמיתי ומחזקות את תחושת הסולידריות בעבודה.
להציע יותר גמישות
אין לוח זמנים אחיד שמתאים בזמן מלחמה. מעסיקים צריכים להיות גמישים — בין אם זה כלפי מילואימניק שחזר הביתה עם סיוטים וצריך להתחיל את היום מאוחר יותר, או אמא שיכולה לעבוד רק אחרי שהילדים הולכים לישון בגלל שאין מסגרות קבועות.חשבו על מה מציאותי לעובדים שלכם. יום עבודה קבוע מ-9 עד 5 אולי לא מתאים למי שחזר מעזה ומתמודד עם נדודי שינה וסיוטים, או למי שמטפל בילדים ואין לו מערכת חינוך יציבה.
אם אפשר, אפשרו לעובדים לקבוע את שעות העבודה שלהם או לעבוד בזמנים גמישים ולא שגרתיים. הנקודה היא שפרודוקטיביות לא נפגעת כשאנשים מרגישים שהם נתמכים — להפך, עובדים שמרגישים שמבינים אותם יהיו מחויבים ומעורבים יותר. גישה כזו יכולה גם לסייע בצמצום אובדן ימי עבודה: מדי שנה נאבדים כ-12 מיליארד ימי עבודה בשל דיכאון וחרדה, מה שמוביל להפסד של טריליון דולר לכלכלה העולמית, לפי ארגון הבריאות העולמי.
לתמוך בבריאות הנפש גם מעבר לשעות העבודה
זה לא מספיק לדאוג לעובדים רק בשעות העבודה. מעסיקים צריכים להבטיח שלעובדים יש גישה לשירותי בריאות נפש מקצועיים, בין אם זה ייעוץ או טיפול. ולא רק להציע את השירותים האלה — אלא לעודד את העובדים להשתמש בהם. יש צורך לנרמל לקיחת ימי חופש לבריאות הנפש. ימי מחלה הם לא רק עבור שפעת — גם הנפש זקוקה למנוחה.
בנוסף ,מנהלים צריכים להיות מיומנים בזיהוי סימנים של טראומה, שחיקה או מצוקה רגשית. אם עובד נראה "כבוי" או מתנהג באופן חריג, עליהם לדעת איך לגשת אליו בצורה רגישה, בלי שיפוטיות, ולהפנות אותו לעזרה המתאימה.
לעזור לחיילים ולמילואימניקים לחזור לעבודה
עבור אלו שחוזרים מהשירות, החזרה לשגרה בעבודה יכולה להיות מאתגרת. מעסיקים צריכים להיות רגישים לקושי ולהציע תהליך הדרגתי של חזרה לשגרה: שעות מופחתות, עומס עבודה קל יותר והבנה שייקח זמן עד שהעובדים ירגישו מוכנים לחזור לפעילות רגילה.
פרופ' אייל פרוכטר, לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל וכיום המנהל הרפואי והמדעי של קולקטיב עיקר, רואה בכך שליחות: "אני מרגיש חובה לתמוך באנשי משאבי אנוש שמובילים תוכניות לשילוב מחדש של מילואימניקים עם חזרתם לעבודה. זה כולל גם הכשרת כלל העובדים להכיר ולהבין את נזקי הטראומה. עם כמות משמעותית של אנשים שעלולים להיות מושפעים, האחריות שלנו היא לפעול באופן יזום כדי לעזור להם להשתלב מחדש במקומות העבודה שלהם."
יש לזכור שחלק מהמילואימניקים עשויים להיקרא לשירות שוב בכל רגע. מעסיקים צריכים להיות מוכנים לתרחיש כזה ולתמוך בעובדים מבלי להעניש אותם על היעדרות נוספת.
להבין את האתגרים הייחודיים של הורים
הורים רבים מתמודדים עם מסגרות חינוך סגורות או שפועלות באופן חלקי. מעסיקים לא יכולים לצפות לאותה רמת זמינות מההורים כפי שהייתה לפני המלחמה. עבודה מרחוק, שעות עבודה גמישות, והבנה שייתכן שההורים יצטרכו להפסיק לעבוד בזמן אזעקות או לטפל בילדים במהלך שעות העבודה — כל אלה יכולים לסייע.
מעסיקים יכולים גם לשקול סיוע חירום לטיפול בילדים, בין אם זה תמיכה כלכלית או חיבור לשירותים שיכולים להקל בתקופה הזו. לדוגמה, חברות כמו מיקרוסופט נתנו לעובדים שלהן 10 ימי חופשה בתשלום נוספים כדי להתמודד עם סגירות פתאומיות של גני ילדים ובתי ספר.
קריאה למנהיגות מתוך חמלה ודוגמה אישית
הצורך בחמלה ובהבנה מעולם לא היה דחוף יותר, והאחריות מוטלת על המעסיקים להוביל את הדרך. זה לא רק עניין של פרודוקטיביות — זה עניין של הישרדות, נפשית ורגשית.
אבל הובלה לא מסתכמת רק בהצעת משאבים; היא מתחילה בדוגמה אישית. מנהלים בכירים צריכים לשתף בגלוי איך הם עצמם מושפעים מהמצב ולהראות פגיעות דרך שיח על הדרכים בהן הם דואגים לבריאות הנפשית שלהם. הפתיחות הזו יוצרת אווירה שמזמינה אחרים להרגיש בנוח לפנות לתמיכה, מתוך הבנה שזה לא רק אפשרי, אלא גם רצוי. כשהמנהיגים מראים דוגמה אישית, זה מחזק את תחושת הלכידות ומביא תועלת אמיתית לארגון כולו, כי כשכולם במצב נפשי טוב — כולם מרוויחים.
המלחמה אולי תימשך, אבל כך גם החוסן שלנו. עם מערכות תמיכה נכונות, נוכל לעבור את זה יחד — חזקים יותר, ועם תחושת חיבור עמוקה יותר.
מעסיקים, הגיע הזמן להתעורר ולפעול.
Comments