כתבה זאת נכתבה בהשראת מחקר חדש של כץ ואחרים (2024), העוסק בחוויותיהם של ילדים ישראלים שנשבו בעזה לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר. חשוב לי לשתף תובנות מרכזיות מהמחקר באופן שמתחבר לכולם, מתוך הבנה שחשוב להכיר את חוויותיהם, לפתח אמפתיה ולוודא שסיפוריהם יישמעו וייזכרו. בכתבה זו נתייחס לטלטלה הרגשית שהם עברו, לכמיהתם למשפחה, לכוחות ההישרדות שפיתחו יחד, למערכות היחסים המורכבות עם שוביהם ולבסוף, לתפקיד שמילאה התקווה בהישרדותם.
ההשפעה המחרידה של ה-7 באוקטובר על הילדים הישראלים
ב-7 באוקטובר 2023, חייהם של עשרות ילדים ישראלים התרסקו כאשר חמאס פתח במתקפה אכזרית, הרג 38 ילדים וחטף 42 נוספים. הילדים שנחטפו, בגילאים שנעו בין 9 חודשים ל-18 שנים, נלקחו מבתיהם והוחזקו בשבי בעזה, שם חוו זוועות שאין לתאר. במשך כמעט חודשיים, הם חיו בפחד מתמיד, אלימות ובידוד, הרחק ממשפחותיהם ובסביבה עוינת.הילדים שחזרו מהשבי סבלו מצלקות עמוקות – לא רק פיזיות, אלא גם נפשיות ורגשיות, כשהם מתמודדים עם הטראומה של החטיפה, השבי ואובדן התמימות. הטראומה הקולקטיבית הזו מורגשת בכל רחבי המדינה, עם ממצאים מדוח של "גושן" שמראים כי 84% מהילדים בגילאי 2 עד 12 סובלים כיום ממצוקה רגשית – נתון שמדגיש את ההשפעות הממושכות על התפתחותם.
סערה רגשית בשבי: פחד וייאוש
במהלך השבי, הילדים חוו פחד מתמיד כשחייהם היו נתונים באיום יומיומי של אלימות ומוות. אחד הילדים תיאר את החוויה כ"חיים בתוך המוות", כשהוא לא יודע מתי או איך יפגעו בו. רבים פחדו להירדם, מחשש שלא ידעו מה יקרה כשיתעוררו.
ילד נוסף שיתף בתחושת הפחד החונקת שליוותה אותו בלילות: "פחדתי להירדם. לא ידעתי אם אני אירדם, ולא ידעתי מה יקרה בבוקר אם אתעורר... לא ידעתי. כל הזמן אמרתי לעצמי שיש סיכוי שאני אלך לישון ולא אקום." תיאור זה ממחיש את עוצמת החרדה שחוו, עד כי פעולות בסיסיות כמו שינה הפכו למקור של אי ודאות ופחד.
כמיהה למשפחה ולבית
במהלך השבי, הילדים חוו כמיהה עזה למשפחותיהם ולחייהם הקודמים. הם התגעגעו לפשטות החיים – למשחקים בחוץ או לארוחות ביתיות. הכמיהה הזו התבטאה לעיתים בחלומות, בעיקר אצל הילדים הגדולים יותר, שהתעוררו שבורים מכך שהחיים שחלמו עליהם עדיין רחוקים, ומשפחותיהם עדיין אינן לצידם. כפי שהחוקרים ציינו: "הילדים תיארו את השבי כ'יקום אחר' ללא אוויר או אור, שבו המוכר הוחלף בפחד ובחוסר ודאות. הכמיהה לבית הייתה תזכורת עוצמתית לחיים ולביטחון שאבדו.
"בנוסף לכאב הפרידה מהמשפחות, הילדים התמודדו עם חוסר הוודאות לגבי גורל יקיריהם. הם היו עדים להרס האלים של קהילותיהם, אך נותרו ללא מידע על מה שעלה בגורל משפחותיהם או על תוצאות העימות. ילד אחד סיפר: "כל מה שחשבתי עליו היה מה עם המשפחה שלי, מה עם החברים שלי; מה קורה עם ישראל, אם הם (המחבלים) הגיעו לכל ישראל, אם הם הרסו את ישראל, אם הם השתלטו שם."
התמודדות והישרדות: קשרים של חוסן
למרות הפחד והייאוש המתמידים, הילדים מצאו דרכים להתמודד עם הטראומה שלהם. רבים פיתחו קשרים חזקים עם שבויים נוספים, והסתמכו אחד על השני לתמיכה. הקשרים הרגשיים שנוצרו הפכו לחבלי הצלה שסייעו להם לשרוד את הרגעים הקשים ביותר. ילדים שהיו בשבי עם אחים תיארו כיצד תמכו זה בזה, בכו יחד כשהיה צורך, ועזרו זה לזה כאשר היה קשה מדי להמשיך לבד.
מעבר לתמיכה ההדדית, חלק מהילדים פנו ליצירתיות ושגרה כדי לשמור על תחושת נורמליות. כתיבה, ציור או המצאת משחקים סיפקו להם רגעים קטנים של בריחה מהמציאות הקשה שבה היו נתונים, גם אם לזמן קצר.
מערכות יחסים עם שוביהם: אסטרטגיות הישרדות
הקשרים של הילדים עם שוביהם היו מורכבים ולעיתים סותרים. חלק מהילדים ניסו להסתגל על ידי יצירת קשר עם השובים, בניסיון לשפר את סיכויי הישרדותם. הם האמינו שבניית קשר אישי עשויה להפחית את הסיכון לאלימות נגדם.
אחרים התנגדו בדרכים קטנות אך משמעותיות – כמו סירוב להסיר תכשיטים אישיים או ללבוש בגדים שלא רצו. מחוות קטנות אלו היוו עוגן פסיכולוגי ושמרו על תחושת הערך העצמי שלהם בסביבה שבה כמעט ולא הייתה להם שליטה.
תקווה: העוגן האחרון בחשיכה
התקווה מילאה תפקיד מכריע בהישרדותם של הילדים. למרות ניסיונות השובים לשבור את רוחם, הילדים נאחזו באמונה שיום אחד ישובו הביתה. התקווה הפכה לכוח מניע שאיפשר להם לעבור את ימי השבי. רבים מהם שמרו על התקווה בחיים באמצעות טקסים, מנטרות וחלומות על איחוד עם משפחותיהם.
חלק מהילדים פיתחו מנטרות אישיות שחזרו עליהן לאורך השבי כדי לשמור על חוסן רגשי. אחרים נאחזו בחלומות על העתיד – מפגשים משפחתיים וחזרה לחיים נורמליים – שנתנו להם כוחות להמשיך גם מול אי הוודאות.
ניצחון רוח האדם
הילדים שנחטפו ב-7 באוקטובר עברו טראומה שאין לתאר, אך סיפוריהם הם גם סיפורי הישרדות, חוסן ותקווה. באמצעות הקשרים שפיתחו, היצירתיות שלהם והאמונה העמוקה בעתיד טוב יותר, הם הצליחו לשרוד את הנסיבות הקשות ביותר.
חוויותיהם מספקות תובנות עמוקות על החוסן הרגשי והפסיכולוגי של ילדים בתנאים של לחץ קיצוני. היכולת שלהם להחזיק בתקווה, גם מול פחד וייאוש גדולים, מהווה עדות לכוחה של רוח האדם. סיפוריהם מזכירים לנו שגם בזמנים הקשים ביותר, התקווה היא זו שמתמידה עד הסוף.
כשאנו משקפים את הסיפורים הללו, כולנו ממתינים לשובם הבטוח של ילדי משפחת ביבס, שעדיין מוחזקים בשבי, בתקווה שכוחותיהם ונחישותם יעזרו להם לשרוד עד שיתאחדו שוב עם משפחותיהם וקהילתם.
Comments