ראש השנה תשפ"ה: ריפוי ומציאת שמחה בתוך האבל

ראש השנה הוא זמן של התבוננות עמוקה – ב-2022 כתבתי על חשיבות ההתחדשות, ועל השימוש בזמן הזה כדי להגדיר את הכוונות שלנו לשנה הקרובה. בשנה שעברה התייחסתי לכוח האחדות והחוסן, והדגשתי את הכוח שאנחנו שואבים מהזהות הקולקטיבית שלנו.

השנה, ההשתקפות הזו מרגישה כבדה יותר. מאז 7 באוקטובר, האומה שלנו חוותה טראומה, אובדן ואֵבֶל שקשה לתאר. אנו מתאבלים לא רק על אלה שאיבדנו, אלא גם על החלקים בעצמנו שנפצעו מהמלחמה, מהאלימות ומהקשיים. האבל הקולקטיבי הזה (וכמותו / כמוהו גם התקווה הקולקטיבית) נגע בכל היבט של חיינו.

הנושאים עליהם דיברתי בשנתיים האחרונות מרגישים אפילו דחופים יותר עכשיו, כשאני מוצאת עצמי משקפת על השנה שעברה – על הפצעים שלנו, על האחריות כלפי עצמנו וכלפי אחרים, ועל החשיבות שבמציאת שמחה בתוך האבל.

האבל כקריאה לפעולה

אובדן ואֵבֶל הם חלק בלתי נפרד ממשברים, אך מה שאנו עושים עם האבל הזה הוא קריטי. קל לתת למשקלו של אֵבֶל לשתק. היו השנה הרבה ימים שבהם הרגשתי שזה פשוט יותר מדי מכדי לשאת. היו פעמים שאפילו הרשיתי לעצמי להיות משותקת לזמן מה.

כיהודים, איננו זרים לאובדן, ותמיד ידענו שההכרה באבל היא הצעד הראשון לקראת בנייה מחדש. כשאנו מסתכלים על ההיסטוריה שלנו, אנו רואים שהאבל היה לעיתים קרובות נקודת הפתיחה לשינוי.

בראש השנה לפני שנים רבות – במאה החמישית לפני הספירה, לאחר ששבו היהודים לישראל מהגלות ובית המקדש השני נבנה מחדש – עמד עזרא וקרא בתורה בקול רם. העם בכה, כשהבין עד כמה התרחק והרגיש מנותק מהשורשים שלו. חצי מהאנשים כבר לא דיברו עברית.

נחמיה, שעמד לצידו של עזרא, ביקש מהם לא לשקוע באבלם. בהתייחסו לראש השנה אמר, "הַיּוֹם קָדוֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ... לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח:9-10).

הרגע הזה, כמו היום, היה מלא אֵבֶל, אך נחמיה קרא לעם לפעול. האבל שלהם, על אף שהיה עמוק, לא נועד לשתק אותם – הוא נועד להניע אותם ליצור משהו חדש. הריפוי מתחיל בהכרה בכאב שלנו, אבל זה לא יכול להסתיים שם. עלינו להשתמש באבל כדלק לבנייה מחדש, לקראת הצעד הבא קדימה.

אחריות אישית להחלמה / להליך ההחלמה

היהדות שמה דגש גדול על שמירה על הבריאות. המצווה הזו מושרשת בציווי: וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם (דברים ד:ט), והמסורת שלנו מכירה בכך שהבריאות הפיזית והנפשית שלנו קשורה בקשר עמוק לבריאות הרוחנית שלנו.

ריפוי מטראומה הוא תהליך אישי עמוק. כל אחד מאיתנו נושא באחריות למסע האישי שלו לעבר השלמות. זה לא תהליך שקורה מעצמו; הוא דורש מאמץ מודע ולעיתים קרובות קשה. הזמן לבדו לא יכול לעשות את העבודה בשבילנו.

נכון, לזמן יש תפקיד בתהליך הריפוי. מחקרים מראים שעבור רבים, אפילו עבור אלו שאובחנו עם PTSD, הריפוי עשוי להתרחש באופן טבעי עם הזמן. אך להסתמך על הזמן בלבד עלול להוביל לסבל ממושך. ללא מעורבות פעילה, הטראומה ממשיכה לפעול מתחת לפני השטח, פוגעת ביחסים, מפרקת משפחות, ולעיתים אף מחמירה את התסמינים.

בעבודתי בקולקטיב עיקר ראיתי מקרוב כיצד נטילת אחריות אישית על תהליך הריפוי יכולה לשנות חיים. כאשר אנו משתתפים באופן פעיל בתהליך הריפוי – דרך טיפול, עבודה רוחנית או תמיכה קהילתית – אנו מתחילים להחזיר לעצמנו את השליטה בחיינו.

לא משנה כמה אמונה יש לנו באלוהים או כמה צדיקים אנחנו, האחריות על הריפוי שלנו מוטלת עלינו. חז"ל מלמדים ש״הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים״ (כתובות ל), ומדגישים שלא נוכל להסתמך רק על הגנה משמיים כשזה מגיע לבריאות שלנו.

לקחת אחריות אישית על הריפוי פירושה להכיר בפצעים שאנחנו נושאים – גם הגלויים וגם הנסתרים – ולהתחייב לתהליך ההחלמה. הריפוי אינו רק ה׳׳חזרה למי שהיינו קודם׳׳, ריפוי הוא תהליך בו אנו הופכים למישהו חדש, מעוצבים על ידי החוויות שלנו אך לא מוגדרים על ידיהן. כל אחד מאיתנו חייב להחליט להתמודד עם האבל והטראומה, ולקחת את הצעד הראשון לעבר ההחלמה.

מציאת שמחה: החלק השני של הריפוי

דבריו של נחמיה לא הסתיימו בקריאה לפעולה מתוך האבל. הוא עשה משהו רדיקלי – הוא קרא לעם לשמוח. הוא אמר להם לאכול, לשתות ולחלוק את השמחה עם אלו שאין להם. זה לא היה ביטול של האבל, אלא תזכורת ששמחה ואבל צריכים להתקיים זה לצד זה. אפילו ברגעים של כאב עמוק, אנו נקראים לחפש שמחה, לא כמותרות אלא כהכרח.

הרב יונתן זקס ז"ל ביטא זאת בצורה יפה כשאמר שעם ישראל מעולם לא איבד את היכולת לשמוח. גם בזמנים של עוני, דיכוי ומשברים, אנו ממשיכים לחגוג את השבת והחגים כאילו אין לנו כל דאגה בעולם. היכולת שלנו לשמוח, אפילו ברגעים האפלים ביותר, היא חלק ממה שאפשר לנו לשרוד כעם.

מאז 7 באוקטובר, ראיתי את אותו חוסן בעם שלנו. למרות כובד הטראומה הלאומית, עדיין יש סעודות שבת מלאות צחוק, עדיין יש חתונות בהן רוקדים בשמחה, ועדיין יש רגעים בהם חוגגים את החיים. זו איננה התעלמות מהאבל – זה סירוב לתת לו להגדיר אותנו.

מציאת שמחה בתוך האבל היא מעשה של מרד, דרך לומר, "אנחנו עדיין כאן." זו חובה קדושה לחפש שמחה, לא רק עבור עצמנו, אלא עבור הקהילה כולה. כפי שנחמיה ביקש מאיתנו, עלינו לחלוק את השמחה שלנו עם אלו שאין להם, כי השמחה מוכפלת כשחולקים אותה.

לחבר את הכל יחד: קריאה לרפואה ושמחה

בראש השנה הזה אנו עומדים במתח שבין אֵבֶל ושמחה. אנו נזכרים במשקל שכל אחד מאיתנו נושא, ובכל זאת אנו גם חוגגים את היותנו חלק מקהילה. אנו נושאים את משקל האובדנים של השנה שעברה, אך אנו גם נקראים להביט קדימה בתקווה.

יש כוח בידיעה שאיננו נושאים את האבל הזה לבד. יש פתגם שבדי שמבטא זאת בצורה יפה: "שמחה משותפת היא שמחה כפולה; אֵבֶל משותף הוא חצי אֵבֶל." הטבע הקולקטיבי של השמחה והאֵבֶל הוא זה שעזר לנו לשרוד כעם במשך דורות.

ריפוי דורש גם היכולת שלנו לשתף זה את זה בכאב, וחשוב מכך – להרים זה את זה ברגעים של שמחה, היא אבן יסוד בחוסן שלנו. הדואליות של החוויה שלנו – אבל ושמחה – היא זו שמעניקה לנו כוח.

הריפוי דורש גם אחריות אישית וגם מאמץ קהילתי. כל אחד מאיתנו חייב להתחייב לתהליך הריפוי האישי שלו, אך באותה נשימה יש לנו גם חובה להביא שמחה לעולם. על ידי לקיחת אחריות על ההחלמה שלנו וחלוקת רגעי השמחה עם אחרים, אנחנו לא רק משקמים את עצמנו, אלא גם את כל הקהילה. דרך רגעי השמחה הללו אנו מוצאים את החוסן להמשיך לבנות מחדש, גם כשהדרך קדימה נראית לא ברורה.

אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ שְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְחוֹלֵי עַמֶּֽךָ:

מי ייתן והשנה החדשה תביא עמה ריפוי, שמחה וכוח לכולנו.

בתפילה לשלום חיילינו, החלמה מהירה לפצועים, ושובם בשלום של החטופים והחטופות במהרה. שתהיה שנה טובה,